מה עושים כשהמנהל לוקח קרדיט על חשבוננו?
הכנתם מצגת יפה, דו"ח מועיל או העליתם רעיון חדשני – אך אתם מרגישים שהמנהל קיבל את כל הקרדיט במקומכם. נשמע
הכנתם מצגת יפה, דו"ח מועיל או העליתם רעיון חדשני – אך אתם מרגישים שהמנהל קיבל את כל הקרדיט במקומכם. נשמע
התוצאות שאנחנו רוצים להשיג באמצעות המעשים שלנו – לא מגיעות מיד. חלקן יגיעו תוך זמן קצר מאוד (אך לא מיד),
השבוע התפרסמה פרשה חמורה בתיכון בכפר סבא ובמרכזה תיעוד המחשבות של מורים על תלמידיהם. לאור הדמיון בין אנשי חינוך למנהלים
מהם המאפיינים של מנהל פרנואיד? האם אנו מכירים מנהל כזה? כיצד מתמודדים? אני מציע לקרוא את הפוסט בשני כובעים: האחד
מקרה ראשון: בחורה צעירה נכנסת לחנות ספרים ומבקשת המלצה לספר ניהולי עבור ידיד שקודם לאחרונה לתפקיד ניהולי ראשון. "יש מגוון
המנהלים מנותקים, מתנשאים, מציגים הסקת מסקנות רדודה ושטחית ומכבים שריפות במקום להשקיע בתהליכים. והכי חמור: מה שהיה – הוא שיהיה.
כבר נאמר ש"צרת רבים – חצי נחמה" ויש האומרים "צרת רבים – נחמת טפשים". טפשים או לא טפשים, מדובר בנחמה,
אני רוצה לעסוק במודל שהוא לדעתי חובה לכל מנהל ועובד. ועל אף שהוא פשוט להבנה – הוא לא תמיד פשוט
בפוסט זה אני רוצה להציג שתי דוגמאות לטעויות אפשריות בהאצלת סמכויות, שיכולות לבוא לידי ביטוי גם לאחר שקבענו את מידת
האם להזמין את העובד לישיבה? האם לבקש ממנו לנהל אותה? בפוסט הזה אני רוצה להתייחס לאחד מהעקרונות החשובים בעיני בניהול