כיצד אתם מרגישים על הכביש כשאתם מאוד לחוצים להגיע למקום מסויים, ודווקא אז יש פקקים?
או כשאתם בדרך להיפגש עם מישהו שלא ראיתם הרבה זמן ואתם משתוקקים לראותו, אבל פתאום נדמה שכולם מסביבכם נוסעים לאט?
או שדווקא אז יש קשיש שעובר את הכביש?
איך זה משפיע על הלחץ שלכם?
איך זה בא לידי ביטוי בהתנהגות שלכם?
יש קווי דמיון בין המציאות בכביש לבין החיים הארגוניים:
– יש יעדים שרוצים להגיע אליהם: חלקם הוגדרו לנו, את חלקם הגדרנו בעצמנו.
– קיים לחץ למצוא את הדרך הקצרה והחסכונית ביותר להגיע ליעדים אלו.
– מסביבנו הרבה "נהגים" עם אינטרסים שונים, לפעמים מנוגדים.
– ותמיד נתקל בפקקים בלתי צפויים ובתקלות בלתי צפויות.
ויש עוד…
סביבת העבודה הזו משלבת התלהבות ולחץ.
הצדדים החיוביים של ההתלהבות
כשיש התלהבות מהעשייה ומהיעדים, אז המעורבות הרגשית גוברת, ואיתה גוברת המוטיבציה. העובדים/המנהלים מוכנים להשקיע מעצמם יותר כדי להצליח, מוכנים להתגבר על מכשולים ומקרינים את ההתלהבות שלהם לסביבה.
כולנו יודעים להבחין באותם "שחקני נשמה" שנותנים משמעות לעשייה שלהם. משמעות שמייצרת חדוות עשייה. לעובדים אלו יש נוכחות מיוחדת כשהם בסביבה.
הסכנות שבהתלהבות
ב"כביש הארגוני", יש הרבה מתחים, אתגרים, הצלחות וכשלונות. כשלעובד אכפת ממה שהוא עושה והוא מעורב רגשית, הוא לפעמים לוקח ללב. ההתלהבות שמגבירה את המוטיבציה, עלולה ברגעי לחץ להתפרץ כהרמת קול, ויכוח מר, מילים קצת בוטות, מגננה אישית, האשמות ועוד.
כיצד עלינו להתייחס להתנהגות שכזו?
האם עלינו להתייחס לכך בסלחנות?
האם עלינו להתייחס לכך בחומרה?
לדעתי ניתן לומר בכלליות שעובד מתלהב שאכפת לו ולפעמים לוקח ללב עדיף לארגון מאשר עובד אדיש.
"שחקני נשמה" הם נכס לארגון, גם אם לפעמים צריך להתמודד עם מצבים מורכבים.
לכן, אני נוטה להמליץ על סלחנות, כמו שאפשר להיות סלחניים לנהגים לחוצים כל עוד הם לא מסכנים חיי אדם, עוברים את גבול הטעם הטוב ו/או עוברים על החוק.
גם בארגון אסור לחצות קווים אדומים
1. כבודם של אנשים חייב להישמר. אסור שהתנהגות כזו תהיה פוגענית.
2. ההתלהבות איננה יכולה להיות תירוץ להתנהגות אגרסיבית כדרך שבשגרה.
3. גם לארגון יש נהלים שצריך להמשיך להקפיד עליהם.
מקומנו כמנהלים לשמור על איזון
1. כמנהלים עלינו להיות סובלניים להתפרצות רגעית של העובדים.
2. צריך לאפשר כל הזמן שיח שעוזר להציף לחצים. לא לתת לעובדים לצבור בבטן.
3. לפעמים ההתפרצות מופנית כלפינו: העובד מאשים אותנו ואולי אפילו צועק עלינו. ברגעים כאלו עלינו להפגין עוצמה ניהולית. להבין שזה הרבה פעמים ממגיע ממקום של אכפתיות.
4. לתת לעניינים להירגע ואז להקשיב, לגלות אמפטיה ולא לקחת ללב.
5. בשלב הבא: לחשוב ביחד מה צריך לעשות כדי להתגבר על האתגר ולשפר את המצב.
6. אם נגרם נזק, אם מישהו אחר נפגע, לעזור לגשר ולייצר חוויה מתקנת.
7. כשנחצו קווים אדומים – למצוא את הדרך הנכונה להעמיד את העובד במקומו.
מקום העבודה יכול להיות מקום סוער, דווקא כשיש הרבה התלהבות ורגש.
ההתלהבות מייצרת הצלחות. עם זאת, היא עלולה ברגעי לחץ להתפרץ בצורה שלילית.
צריך לדעת לקבל את הטוב עם הרע ולאזן ביניהם.
רוצה לדעת עוד? להתחיל לנהל ברגל ימין.
ולעוד קפיצת מדרגה ניהולית: סודות הניהול האפקטיבי.
פרטים נוספים למעוניינים באימון אישי.
לקבלת כל פוסט ישירות למייל: לחצו כאן.
עקבו אחריי ב-
