סיפור קטן שמעורר מחשבות ניהוליות.
במהלך השבוע האחרון, צולם ראש עיריית חיפה כשהוא חונה במקום אסור בחיפה בסמוך לשלט המזהיר מפני אכיפה מוגברת.
עובר אורח צילם את הרכב ומיהר לפרסם את התמונות, שגררו כמובן תגובות רבות.
יונה יהב, ראש עיריית חיפה התנצל בחשבון הפייסבוק שלו וביקש מאגף הפיקוח בעירייה לרשום לו דו"ח.
דוגמה אישית שלילית
השאלה המיידית שמטרידה היא כיצד מעיז ראש העירייה לתת דוגמה אישית שלילית כ"כ בולטת?
הרי חניה במקום אסור נמצאת בתחום אחריותה הישיר של העירייה.
זה כמו לתפוס את ראש רשות המסים מעלים מס, ואת ראש אגף התנועה במשטרה חוצה קו הפרדה רצוף שלא במסגרת תפקידו.
זו לא רק דוגמה אישית שלילית, אלא פגיעה בהנחיות ובערכים של הארגון עצמו.
כיצד יכול המנהל במצב כזה לבקש בעתיד מהעובדים והאזרחים לפעול ע"פ תקנות העירייה?
כנות ההתנצלות
השאלה השנייה שמעלה תהיות, היא מידת הכנות של ההתנצלות.
מקריאת הכתבה נדמה שעיקר ההתנצלות באה לידי ביטוי בבקשת ראש העירייה שירשמו לו דו"ח.
זה מעורר בוז. לא ניתן לכפר על פגיעה ערכית ע"י תשלום קנס.
עם זאת, לאחר קריאה של הפוסט שכתב יונה יהב בפייסבוק שלו, מצטיירת מציאות יותר מאוזנת: זה היה באופן זמני, בני משפחה נשארו ברכב (כך שתמיד ניתן להזיזו), קבלה בהבנה של פרסום התמונות ואי-התעלמות מהעובדה שזה בניגוד לציפיות העירייה.
שאלות שנשארות פתוחות
1. האם ראש העירייה הרגיש שהוא עושה משהו לא בסדר בזמן אמת?
2. לולא הצילום, האם היה בכלל איכפת לראש העירייה שהוא מצפצף על תקנות העירייה?
3. האם זה רק עניין של רשלנות ניהולית או אפילו טפשות ניהולית?
4. האם ההתנצלות היא מעשה כנה או צביעות ניהולית בניסיון לכבות את השריפה?
אי אפשר באמת לענות על השאלות הללו רק מהמקרה הזה.
המפתח לשאלות הללו טמון רק בדבר אחד: מידת האמון שיש לעובדים במנהל.
ואמון, זה משהו שבונים לאורן זמן, ואינו תלוי במעידה/הצלחה חד-פעמית.
רוצה לדעת עוד? להתחיל לנהל ברגל ימין.
ולעוד קפיצת מדרגה ניהולית: סודות הניהול האפקטיבי.
